פסק-דין בתיק ע"ע 32805-11-11

סגן הנשיאה יגאל פליטמן

1.     לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופט דורי ספיבק; תע"א 12114-09), אשר קיבל בחלקה את תביעת המשיב לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתו אצל המערערת וסיומה, עקב מעברו לקבלן חדש באותו מקום עבודה.

2.     המשיב הועסק על ידי המערערת כעובד ניקיון בקניון הזהב בראשון לציון (להלן - הקניון). באוקטובר 2009, הפסיקה המערערת לספק שירותי ניקיון לקניון. כתוצאה מכך, הסתיימה העסקת המשיב על ידי המערערת, והמשיב המשיך לעבוד באותו מקום העבודה באמצעות קבלן חדש. המשיב תבע מהמערערת פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות.

פסק דינו של בית הדין האזורי

3.     הצדדים הסכימו כי מועד סיום העסקת המשיב היה בסוף אוקטובר 2009, אך נחלקו בשאלת מועד תחילת העסקתו. עמדת המשיב, לפיה החל עבודתו ביולי 2005 נתקבלה על ידי בית הדין קמא. בית הדין נימק קביעתו בכך שהמערערת לא הכחישה טענת המשיב לגבי מועד זה בכתב הגנתה. כמו כן, המערערת לא הציגה כל הודעה ששלחה בהתאם ל חוק הודעה למשיב (תנאי עבודה), התשס"ב-2002. לפיכך, עבר הנטל לחברה להוכיח את מועד תחילת העבודה, אך המערערת לא עמדה בנטל זה.

4.     כן נקבע על ידי בית הדין קמא כי בהתאם לטענת המשיב, שכרו החודשי הקובע לצרכי חישוב זכויותיו עמד על סך 4,244 ש"ח, על בסיס תלושי שכרו בשנת העסקתו האחרונה. בית הדין ציין כי המערערת לא הציגה חישוב נגדי ולא הכחישה את חישוב המשיב בתצהיריה.

5.     בית הדין האזורי קבע כי על המערערת לשלם למשיב פיצויי פיטורים בסך 18,390 ש"ח. בית הדין קיבל את תחשיב המשיב, שנעשה לפי 52 חודשים (החל מיולי 2005 ועד אוקטובר 2009), ולפי משכורת קובעת בסך 4,244 ש"ח, כאמור.

6.     בית הדין דן בשאלה האם הוצעה למשיב עבודה חלופית על ידי המערערת, וקבע כי אין חשיבות לשאלה זו, נוכח הפסיקה לפיה כאשר עובד ניקיון מבקש להמשיך באותו מקום עבודה, חרף החלפת מעבידים, עומדת לו הזכות לכך תוך קבלת פיצויי פיטורים מהמעביד הראשון, וזאת אף אם הוצעה לו עבודה חלופית.

7.     עם זאת, ולמעלה מן הנדרש לצורך ההכרעה בסוגיית פיצויי הפיטורים, קבע בית הדין כי למשיב לא הוצעה עבודה חלופית, בהתבססו על הנימוקים הבאים:

א.     המערערת הציגה את אישורו של מר מוטי נגר, מזכיר האיגוד המקצועי בהסתדרות במרחב ראשון לציון (להלן - מר נגר), שניתן לחברה ביום 25.7.10, בו נכתב:

      "הנני מאשר כי במהלך חודש אוקטובר לבקשת חברת אופק פניתי למשיבי המערערת המשיבים בקניון הזהב. מטרת הפגישה היתה לעודד את המשיבים המוכנים לעבור לעבוד עם חברת אופק במקום אחר באותם תנאים ובאותן שעות... משיחותי עם המשיבים שפגשתי לא ראיתי נכונות מצידם להמשיך ולעבוד בחברת אופק."

      בית הדין ציין כי האישור ניתן כתשעה חודשים לאחר מועד הפגישה. מר נגר לא נקב בשמות המשיבים הספציפיים שעימם נפגש, ולא ניתן ללמוד מהאישור האם נפגש ספציפית עם המשיב. כמו כן, ציין מר נגר בעדותו: "...הם בקושי מדברים עברית, אתיופים היו שם...", כלומר, עולה מהעדות כי מר נגר נפגש עם עובדים יוצאי אתיופיה ולא עם עובדים יוצאי רוסיה, שעימם נמנה המשיב.

ב.     מנכ"ל המערערת ידע להשיב לשאלות שנשאל בעדותו רק באשר להצעות שהוצעו בכלליות ל"עובדים", להבדיל מהצעות ספציפיות למשיב: "אני לא זוכר מה היה עם המשיב הספציפי הזה"; "אני לא יודע לגבי התובע הנ"ל". בנוסף, טען מר לוי בתצהירו כי המשיב קיבל באופן אישי מכתב, אך העתק המכתב לא צורף לתצהיר.

ג.       המפקח מטעם המערערת העיד על הצעה כללית שהופנתה למשיבים להמשיך לעבוד במקום אחר, אך לא על הצעה ספציפית למשיב.

ד.      המערערת טענה כי בנוסף למפקח מטעמה, נפגש עם המשיב גם מנהל התפעול שלה. עם זאת, משהמערערת נמנעה מלהעידו, קבע בית הדין כי טענה זו הינה בגדר עדות שמיעה ולכן לא ניתן לה משקל.

ה.     המסמכים שצורפו לתצהירי המערערת מתייחסים באופן כללי להצעות שהופנו למשיבים, מבלי לנקוב בשמות.

ו.       המשיב עצמו העיד באופן ברור כי למעט שמועות שהגיעו לאוזניו באשר לסיום העסקתו, אף אחד מנציגי המערערת לא פנה אליו והודיע לו על שיבוץ במקום אחר.

8.     בית הדין קבע, בהתחשב בראיות שהוצגו בפניו, כי המערערת ניסתה באופן אקטיבי למנוע מהמשיב את האפשרות להמשיך לעבוד באותו מקום עבודה באמצעות הקבלן החדש. מנכ"ל המערערת שוחח מספר פעמים עם הנהלת הקניון וביקש ממנה לוודא כי הקבלן החדש לא יפנה אל עובדי המערערת, ביניהם המשיב, על מנת להציע להם להמשיך ולעבוד בקניון. בית הדין ציין כי מדובר בפנייה המהווה פגיעה לא חוקתית בזכויות המשיב.

9.     עוד קבע בית הדין כי על המערערת לשלם למשיב פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 20,000 ש"ח. בית הדין ציין כי אין להתייחס למחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בעניין תשלום פיצויי הפיטורים כאל טעות כנה במצב הדברים, שכן ההחלטה שלא לשלם למשיב פיצויי פיטורים נעשתה בכוונת מכוון, ככל הנראה לאור כעסה של המערערת על כך שהמשיב בחר שלא להמשיך ולעבוד עמה במקום אחר. בית הדין ביסס החלטתו, בין היתר, על כך שחלפו שנתיים מהיום בו המשיב אמור היה לקבל פיצוייו, ועל כך שמדובר בעובד קשה יום אשר אין ספק כי הושפע באופן משמעותי מהעיכוב בקבלת פיצויי הפיטורים. עוד ציין בית הדין כי אין ספק שהמערערת הייתה מודעת לחובתה לשלם פיצויי פיטורים, בין היתר מפני שבתיק אחר בעניינה טענה כך.